את הגלויה המקסימה הזאת מצאתי אצל הרצל. היא נשלחה אליו על ידי guy barbier, אלוהי הקליעה הצרפתית. בצדה האחורי מספר הקולע הוותיק שלא קלע הרבה לאחרונה, כי היה עסוק בקציר שדה הערבה שלו ובהבאתה של בתו לחופה (או איך שהנוצרים קוראים לאירוע המרגש הזה).
מה שמעניין לא פחות מהרכילות העדכנית הוא המגוון הגדול של סלים שונים בחלוקה לאזורים גיאוגרפיים בצרפת. ואתה לא יכול שלא לשאול את עצמך למה הסל האופייני לפריגור שונה כל כך מהסל של טוריין למשל ואיך זה שהתפתחו כל כך הרבה סגנונות שונים מאותו החומר ממש (ענפי ערבה).
מאמרו המפורסם של ההיסטוריון והמהנדס פרופ' פטרוסקי, "הצרות צרות את הצורה", שופך קצת אור על המגוון הלכאורה מוזר הזה. במאמרו הוא טוען שהחיסרון, ולא הצורך, הוא שמניע את תהליך ההתפתחות של חפצים וטכנולוגיה. אז נניח שבאזור שבו אתה חי צומחות להן בשקט פטריות הכמהין. אם אתה יוצא לך עם עלות השחר ללקט את הפטריות היקרות כשבידך סל פריגור, הרי שהפטרייה ששווה את מחירה בזהב עלולה להתגלגל לה החוצה מדפנותיו הפתוחות של הסל. המחסור בהגנה לפטרייה היקרה יגרום לכך שבאזור יתפתח סל ידידותי יותר לפטרייה, ששונה מהותית מסלים שנועדו לשאת דגים או ענבים. אני חושדת כי השונות בין התנובות החקלאיות באזורים השונים של המדינה העצומה הזו היא שהובילה להתפתחות ההיסטורית של הסלים. שכן בניגוד להיום, שהסל היחיד שאנחנו מכירים הוא סל כביסה, בצרפת נותרה עדיין מסורת של שימוש בסלים לפי פונקציות שונות. אז נכון שהיום לא בוצרים יותר את הענבים אל תוך סל גב ולא צדים דגים בעזרת רשתות כלואות. אבל פעם כן היו. ומקום שמעריך ומשמר מסורת לא מפסיק לייצר את הדברים של פעם, אלא מוצא להם שימושים אחרים וממשיך כל הזמן למצוא חסרונות במוצרים קיימים וכך להאיץ את התפתחותם של מוצרים וחפצים חדשים.