את הדובדבן של הטיול לגרמניה שמרתי לסוף (אם כי לא חשבתי שייקח לו כל כך הרבה זמן להגיע, אבל הנה הוא כאן). ביום קריר אבל שטוף שמש ביקרנו במוזיאון הגרמני לקליעת סלים בכפר קטן בשם Michelau. במגבלות הזכוכיות של הארונות, החבלים שמרחיקים את הסקרנים, המצלמה של האייפון ויכולות הצילום שלי, התמונות שתראו לא יזכו אותי בפוליצר, אבל אולי יצליחו להעביר משהו מההתרגשות שאחזה בי לראות עריסות וסלים עתיקים שנשתמרו בצורה נפלאה למרות שהיו בשימוש יומיומי. רוב הסלים שאנחנו נתקלים בהם בחיי היום יום משמשים לנוי ו/או לכביסה. אנחנו כל כך מורגלים לניילונים שנראה לנו כאילו היו כאן תמיד. אבל ניילונים הם המצאה מזהמת של העשורים האחרונים. קודם, היו הסלים. איתם פינו סלעים ויצרו דרכים, אספו פירות מהעצים וירקות מהאדמה, הטמינו תכשיטים ותינוקות, הגישו תקרובות, ארזו בהם סנדוויצ'ים ויצאו לריחוף בכדור פורח. קלעו מהם סוכות, בתי קש וחומר ויצרו מהם רהיטים ומצלות לבית. סלים קלועים היו במשך אלפי שנים כלי הקיבול העיקרי והיו התשובה לכל שאלה. הנה הצצונת לכמה מהם.
תמיד מרגשת אותי המחשבה על בית ישן, חפץ נושן, והידיעה שלפני המון שנים, חיו אנשים שהשתמשו בדברים האלה, הביטו בהם, נגעו כמו מפתיעה אותי כל פעם מחדש. אבל אין ספק שמבין כל המוצגים שבמוזיאון הכי ריגשו אותי העריסות. בעידן האיקאה, קצת קשה לתפוס איך חפץ שנוצר 100% בעבוד יד ואירח בתוכו ילדים שנולדו בראשית המאה שעברה, יכול לשרוד בצורה כל כך מרשימה. הופתעתי לראות את הדמיון בין העריסות העתיקות האלה, לעריסות שלי. נכון שהבדים שלי קצת יותר רכים וצחורים והגלגלים מסתובבים ב-360 מעלות ויש להם מעצורים, אבל נראה כאילו זה כל ההבדל. הצורה, הפרופורציה ושיטת הקליעה לא השתנו. הידיעה שאני ממשיכה מסורת עתיקה של קליעה, בלי לקלקל כלום, רק בהתאמות סביבתיות לאופנת הטקסטיל ולתו התקן, ומבלי לגרוע מהמקור, נעמה לי עד שכמעט וטפחתי לעצמי על השכם.
ההשקעה בתינוק החדש נגעה לי ללב. תראו את גלגלי העץ המצויירים האלה. עבודת יד שהיום אין כמעט סיכוי שמישהו יעשה.
אבל שימו לב לתאריכים של המוצגים האלה. תראו את העגלה הקלועה שבתמונה מתחת, היא בת 450 שנה!! וזה לא בגלל שהיא שמורה במוזיאון, שהרי המוזיאון קיים רק משנת 1929. העגלה הזאת בילתה את רוב חייה מחוץ לכתלי המוזיאון ונשמרה בצורה מדהימה. אף מוצי לא היתה מצליחה לשרוד ככה!
אני לא מתכננת עוד ילדים, אבל העגלה הזאת גרמה לי לחשוב שוב על התוכניות שלי. כל מה שצריך זה למצוא עגלה ישנה, לצבוע אותה מחדש, עדיף בזהב ולקלוע לה עגלה מרהיבה!
הי שושי,
האם נתקלת או שמעת על ספרות בנושא עריסות באיזשהי שפה שלא תהיה?
העגלה השלישית שצילמת יפיפייה ונראית "בדיונית" קצת.
כיף לקרוא את הפוסטים שלך ותודה שהסעת אותנו לרגע למוזיאון החמוד הזה עם האוצרות שבו.
יהודית
איזה פוסט נהדר, נהניתי לקרוא ונהניתי מהסיפור והתמונות.
מקסים!!! לי זה מחזק את התחושה שפעם היה פה הרבה יותר טוב… ואני אומרת שתעשי גם עגלות זה יצא לך מופלא!
היי יהודית,
ספרות בנושא עריסות? משהו עיצובי? פרוזה? קשה לי להאמין שמישהו הקדיש לעריסות ספר שלם…
הרצתי חיפוש קטן בגוגל ומצאתי ספר ילדים שנקרא the moses basket, סיפור ילדים על משה בתיבה, אבל לא נראה לי שזה מה שאת מחפשת.
אז תרחיבי קצת, תני כיוון, אולי זה יגרה את התאים האפורים של הזכרון.
אני לא יודעת בקשר ליותר טוב. יש לנו נטייה תמיד להסתכל על העבר בנוסטלגיה. אז נכון שהמוצרים החזיקו מעמד יותר זמן, אבל לכמה אנשים בכלל היה כסף לקנות מוצרים (או תרופות או אוכל)?
וכשאני ארגע עם העריסות, אני מבטיחה לעשות פרוטוטייפ לעגלה.
תודה, שמחה שנהנית (:
שושי התעלפתי מהעריסות..
והכתיבה שלך תמיד כייפית לי
זה בדיוק הקסם של העריסות שלך יש להם מראה ואווירה של פעם עם החומר והפרופורציות המחבקים, אבל הם שימושיים גם לתינוקות והוריהם העכשויים.
מדהים!
היי שושי
נהניתי מאוד מהכתיבה ומהצילומים.
תמי (מהקולאז' סייל)