השאלה הכי פופולרית המופנית אלי (חוץ מכמה זה עולה) היא איך התחלתי לקלוע. מרוב הפעמים שעניתי ועוד אענה עליה, אני בטוחה שבעוד שנים רבות, כשתלתלי ילבינו, עיני תכהנה, עופריי יצנחו והאלצהיימר יחסל לי את כל התאים, עוד אזכור איך התחלתי לקלוע.

תמיד אהבתי סלים. עד לא מזמן לא ידעתי מה הקטע שלי איתם. כבר כשהייתי ילדה נסעתי עם חברות לחנות של "הקולע" ברחוב הנגב בתחנה המרכזית בתל אביב להצטייד במקלעות, אבל עברו המון שנים עד שהבנתי שגם אני יכולה לעשות כזה.

לאחראית על המזל הטוב שנפל בחיכי והביא לפתחי את הפלא של קליעת סלים, קוראים ורדה סרוק ז'פה. ורדה היא תרפיסטית באמנויות ומרצה לטיפול באמצעות אומנויות. היא אחת הנשים החמות והחכמות ביותר שפגשתי במהלך עבודתי העיתונאית. הגעתי אליה בעקבות כתבה בנושאי טיפול באמנויות שכתבתי למגזין נשים. הוקסמתי מהאישה ומהשיטה שעוד עליה תוכלו לקרוא כאן והתחלתי ללכת אליה לייעוץ. באותה תקופה הייתי מוקפת חברות מוכשרות: שולמית גולוד, צורפת בחסד, מיה שאול, מעצבת אופנה שכאילו תרגמה אז את הטעם שלי לביגוד ועוד. גם אני רוצה לעשות משהו יצירתי התלוננתי באזני ורדה. תחילה ניסתה לשכנע אותי שהכתיבה היא יצירתית אבל מהר מאד הבינה שאני מדברת משהו שעושים עם ידיים אבל בלי מקלדת. "אולי ציור?" היא הציעה. רק המילה הזאת ישר העלתה לי את הסיוט של ילדה קטנה בתלבושת אחידה שסוחבת תיק ציור גדול מגופה ומתבאסת רצח כי היום יש שיעור… ציור. כן, מי היה מאמין שציור יכול להיות השיעור השנוא ביותר על בוגרת כיתה ב'. אני רואה בזה מחדל של משרד החינוך. "מה עם פיסול" דווקא פה לא היו לי טראומות גדולות, פשוט לא הרגשתי שום התלהבות לנוכח המחשבה להטביע את חותמי על פיסת קרמיקה. ואז הגיעו הזיקוקים. "את מאד אוהבת סלים, למה שלא תלמדי לקלוע סלים?" כמובן שהסתכלתי עליה כאילו שזה עתה ירדה מפסיה, שהרי מי בכלל קולע סלים? איך לומדים לקלוע סלים? על מה היא מדברת בכלל? את כל מטר השאלות האלה הפניתי אליה. "לא יודעת, תבדקי" היא אמרה.

יצאתי ממנה אחוזת התרגשות. גמעתי את המחק ביננו במהירות מופרזת ונחתתי הישר על גוגל. למרבה הצער, לפני 7 שנים הלינקים היחידים שקיבלת כשהקלדת בגוגל "קליעת סלים" היו מכבי תל אביב. אבל כבר הייתי בשיא ההתלהבות ועוד באותו היום מצאתי את הרצל אוסטר, התקשרתי וידעתי שזו תחילתה של ידידות מופלאה. הרצל הוא הגורו של הקולעים בארץ, או כפי שאני אוהבת לקרוא לו לאחרונה הוא מחייה הקליעה העברית. מדי ששי בששי נסעתי אליו (שעה הלוך, שעה חזור) וקלעתי וקלעתי וקלעתי.

כל פעם ששואלים אותי איך התחלתי לקלוע אני מתגעגעת לוורדה, שבינתיים עברה לגור במעלה צביה שברמת הגולן, ואני יכולה רק לחלום על אותם ימים רחוקים בהם נהגתי לשטוח בפניה את ליבי.  כל פעם שאני נשאלת, אני מתפלאה מחדש על זה שזה בכלל מעניין מישהו לדעת איך התחלתי, ונזכרת שזה בכלל לא כזה מובן מאליו.

סל מנצרים

זה הסל הראשון שלי. קלעתי אותו לפני 7 שנים והוא עדיין יפהיפה בעייני, כפי שהיה אז. הוא לא מושלם, יש בו אפילו טעות בקליעה, אבל אני אוהבת אותו למרות זאת, אם כי עם השנים הפכתי לפחות סבלנית בכל הנוגע לטעויות קליעה, אי דיוקים וחיפופים אחרים.

הרצל, האיש שלימד אותי את סודות הקליעה, נוהג לומר שקליעה זה מקצוע לייקים. מעולם לא החשבתי את עצמי לבת העדה ואפילו לא שאפתי להימנות על חבריה, אבל היום, ממרומי גילי ונסיוני אני חושבת שעבודה, כל עבודה, צריכה להיעשות הכי טוב, הכי מדוייק והכי מוקפד שאפשר. כי אחרת זה סתם. שהרי לחרטט כל אחד יכול.

תגים: סלים, קליעת סלים, הרצל אוסטר, קליעה