איך אומרים שופינג בגרמנית
גרמניה היא לא היעד התיירותי המועדף עלי. כשהרצל הציע לי לבקר בפסטיבל קליעת סלים ב-Lichtenfelts לא התלהבתי מהרעיון. אל תבינו לא נכון, אני מאד אוהבת פסטיבלים של קליעת סלים: מאות סלים שונים מאזורים שונים, עשרות קולעים, אין סוף טכניקות קליעה והרבה ריח של ענפי ערבה ושמחה שנישא באוויר. אבל אני מעדיפה אותם בפרובנס, בלואר בכל מקום שתשימו עליו את האצבע. בצרפת. אבל כשפתחתי את המפה וראיתי שהדילר שלי שממנו אני קונה את כל הציוד נמצא משהו כמו 10 דקות נסיעה מעיר היעד שלנו, הזמנתי כרטיסים. תמיד אפשר לשכנע בחורה בשופינג.
אי אפשר לומר שציפיתי לנסיעה הזו בכליון עיניים. אבל כשקראתי בבלוג של אלין את הפוסטים על הטיול שלה בגרמניה התחלתי להירגע. ממש סמוך לנסיעה היא שחררה פוסט נוסף וכאילו ליוותה אותי באופן מרגיע לטיסה.
הצימר שלנו היה הדבר הכי מושלם שזוג עם ילדה יכול לבקש. בקתת שתי קומות מאובזרת לעילא (מכונת כביסה בצימר!), חצר עצומת מימדים עם בית עץ קטן לילדים, נדנדות, מגלשות, ארגז חול ו-סירה קטנה ונחל בהזמנה ממש בחצר האחורית של הבקתה. על כל התענוג הזה שילמנו לשבוע ימים סכום זהה לזה שהיינו משלמים בארץ ללילה אחד.
בקצה הרחוב שלנו, ממש ליד עיקול הנחל מצאנו מנסרה שעבדה ממש כמו פעם והשיטה את קורות העץ בנחל שזורם מתחתיה. הקורות היו ממנויינים ומוסדרים קבוצות קבוצות לפי האורך ואי אפשר היה שלא להתפעם שוב מהסדר ששלט בכל. אחרי הכל מדובר פה במפעל ולא היה אפילו כפיס עץ אחד שהתפזר לו על הרצפה.
שחורה אני ונאווה
את הבוקר הראשון שלנו בגרמניה התחלנו בשופינג מטורף. מרחק כמה דקות נסיעה מהבקתה שלנו מתחבא לו האוצר שפיתה אותי להגיע לפה מלכתחילה. המחסנים של ספק הציוד שלי. טונות של ענפי ערבה יפהיפיים, מכל המינים, מכל הצבעים, מכל הסוגים, בכל הגדלים מסודרים שם בסדר ונקיון מופתיים ומעוררי קנאה. שוטטתי לי בין המדפים האינסופיים וכל מה שרציתי להגיד זה "תעמיס לי את זה, את זה וגם קצת מזה. ותארוז לי למתנה".
בשיטוט מעלה ומטה בין המזדרונות הארוכים עמוסי הערבה מצאנו עוד חומרי קליעה – נצרים ממיונים לעוביים שונים משתלשלים להם מווים, עשב וים וארון כלים שמכיל בתוכו כל מה שקולע צריך חוץ משתי ידיים.
ואז ראיתי אותה. ערבה שחורה מדהימה ביופיה, אלגנטית ויוקרתית, עומדת לה שם בגאון ומסתכלת עלי כאילו אומרת "מה יש? מה את נועצת מבטים כאילו בחיים לא ראית ערבה שחורה?" הסתכלתי בה, מיששתי, כופפתי, הרחתי, גיששתי ולבסוף גם חקרתי את הדילר בנוגע למוצאה, ייחוסה, אופייה, תכונותיה ואחרי שהוא גמר עליה את ההלל ידעתי שאני והיא הולכות לעשות חיים ביחד. כבר בשניה הראשונה ששמתי עליה עין כל מה שראיתי לנגד עיני היו עריסות בגוון עץ כהה ועמוק מרופד בדים לבנים. עכשיו אני יושבת לי פה כבר חודש כמו כלב, מחכה לה שתגיע כבר.
בזמן שאני התעסקתי עם השחרחורת גם הרצל מצא אהבה. ערבה בעלת קליפה כחולה-שחורה מיוחדת שגודלה באנגליה ורק לעתים נדירות אפשר למצוא אותה אצל הדילר שלנו. הרצל הזמין ממנה כמות מסחרית והיה מסוחרר ממנה כל השבוע. כעבור חצי יום בערך יצאנו משם שנינו בעיניים בורקות, כמו שני דלוקים וכל מה שהתחשק לנו לעשות זה לקלוע. "מצידי", אמרתי כשנפרדו סוף סוף מהדילר וצוותו המסור, "אפשר לחזור לארץ, אני פה סיימתי". אבל היה לנו עוד שבוע להעביר עד הטיסה, וגם פסטיבל על הראש, אז נשארנו.
כשרואים את כל הכמות המטורפת הזו של הסחורה, אי אפשר שלא לתהות מה למען השם עושים עם כל זה? קשה לתפוס שבאירופה יש תעשייה ענקית ומכובדת של קליעה וקצת מוזר לחשוב על כל הענפים הארוכים האלה שתוך כמה חודשים ימצאו את עצמם בתוך סל. אבל כשיצאנו סוף סוף מהקניון של הערבה והסתובבנו ברחובות העיירות הסמוכות, זה היה מאד מוחשי. הכל פה בא בסלים.
בשוק
בסופר
ואפילו בכניסה לבית מרקחת
הסלים, הערבות ותוצריהן הם חלק מרכזי מהעיצוב של החללים הפנימיים והחיצוניים ותורמים הרבה לאסתטיקה השורה פה על הכל. הנה למשל תמונות מיריד גינון שנתקלנו בו כשעלינו לתור באחת הטירות המפורסמות שבאזור.
אבל אני יודעת שלא הגעתם עד הלום רק כדי לראות כמה ענפים מגוגלים, אז אני כבר חוזרת אליכם עם פסטיבל קליעת הסלים הגדול של גרמניה. ובינתיים הצצה. הישארו עימנו.
