Posted on

מגן ראש לעריסה

מגני הראש שלנו

מגני הראש שלנו עשויים 100 כותנה איכותית והבדים נבחרים בקפידה מתוך מבחר אינסופי של בדים. רק הספורים שמצליחים לרגש אותנו במתיקותם, בעדינותם, ביופים ובחד פעמיותם, עושים את הדרך אל העריסות שלנו. מגן ראש עריסה שלנו הוא בגודל של מגן ראש למיטה, כך שבסיום השימוש בעריסה המגן עוברת למיטת התינוק וחוסך קניית מגן נוסף למיטה. 

הוראות כביסה למגן ראש

מגני הראש שלנו מתאימים לכביסה במכונה בתכנית כביסה עדינה 30 מעלות.

מגן ראש עריסה קוואי   מגן ראש לעריסה חיות יער ורוד  מגן ראש מיטה חזירים

מגן למיטת תינוק      

מגן ראש למיטה ארנבים קרם

Posted on

עריסות של פעם-פעם

ביקור במוזיאון לקליעת סלים ומפגש עם עריסות עתיקות

עריסות עתיקות

את הדובדבן של הטיול לגרמניה שמרתי לסוף (אם כי לא חשבתי שייקח לו כל כך הרבה זמן להגיע, אבל הנה הוא כאן). ביום קריר אבל שטוף שמש ביקרנו במוזיאון הגרמני לקליעת סלים בכפר קטן בשם Michelau. במגבלות הזכוכיות של הארונות, החבלים שמרחיקים את הסקרנים, המצלמה של האייפון ויכולות הצילום שלי, התמונות שתראו לא יזכו אותי בפוליצר, אבל אולי יצליחו להעביר משהו מההתרגשות שאחזה בי לראות עריסות וסלים עתיקים שנשתמרו בצורה נפלאה למרות שהיו בשימוש יומיומי. רוב הסלים שאנחנו נתקלים בהם בחיי היום יום משמשים לנוי ו/או לכביסה. אנחנו כל כך מורגלים לניילונים שנראה לנו כאילו היו כאן תמיד. אבל ניילונים הם המצאה מזהמת של העשורים האחרונים. קודם, היו הסלים. איתם פינו סלעים ויצרו דרכים, אספו פירות מהעצים וירקות מהאדמה, הטמינו תכשיטים ותינוקות, הגישו תקרובות, ארזו בהם סנדוויצ'ים ויצאו לריחוף בכדור פורח. קלעו מהם סוכות, בתי קש וחומר ויצרו מהם רהיטים ומצלות לבית. סלים קלועים היו במשך אלפי שנים כלי הקיבול העיקרי והיו התשובה לכל שאלה. הנה הצצונת לכמה מהם.

קופסת תכשיטים קלועה כדור פורח קלוע סלים קלועים במוזיאון

תמיד מרגשת אותי המחשבה על בית ישן, חפץ נושן, והידיעה שלפני המון שנים, חיו אנשים שהשתמשו בדברים האלה, הביטו בהם, נגעו כמו מפתיעה אותי כל פעם מחדש. אבל אין ספק שמבין כל המוצגים שבמוזיאון הכי ריגשו אותי העריסות. בעידן האיקאה, קצת קשה לתפוס איך חפץ שנוצר 100% בעבוד יד ואירח בתוכו ילדים שנולדו בראשית המאה שעברה, יכול לשרוד בצורה כל כך מרשימה. הופתעתי לראות את הדמיון בין העריסות העתיקות האלה, לעריסות שלי. נכון שהבדים שלי קצת יותר רכים וצחורים והגלגלים מסתובבים ב-360 מעלות ויש להם מעצורים, אבל נראה כאילו זה כל ההבדל. הצורה, הפרופורציה ושיטת הקליעה לא השתנו. הידיעה שאני ממשיכה מסורת עתיקה של קליעה, בלי לקלקל כלום, רק בהתאמות סביבתיות לאופנת הטקסטיל ולתו התקן, ומבלי לגרוע מהמקור, נעמה לי עד שכמעט וטפחתי לעצמי על השכם.

עריסת נצרים עגלה לתינוק עגלת תינוק קלועה עגלה לבובה

ההשקעה בתינוק החדש נגעה לי ללב. תראו את גלגלי העץ המצויירים האלה. עבודת יד שהיום אין כמעט סיכוי שמישהו יעשה.

 

אבל שימו לב לתאריכים של המוצגים האלה. תראו את העגלה הקלועה שבתמונה מתחת, היא בת 450 שנה!! וזה לא בגלל שהיא שמורה במוזיאון, שהרי המוזיאון קיים רק משנת 1929.  העגלה הזאת בילתה את רוב חייה מחוץ לכתלי המוזיאון ונשמרה בצורה מדהימה. אף מוצי לא היתה מצליחה לשרוד ככה!

אני לא מתכננת עוד ילדים, אבל העגלה הזאת גרמה לי לחשוב שוב על התוכניות שלי. כל מה שצריך זה למצוא עגלה ישנה, לצבוע אותה מחדש, עדיף בזהב ולקלוע לה עגלה מרהיבה!

עגלת תינוק קלועה

Posted on

עריסה – הוראות הרכבה

הוראות הרכבת עריסה

מזל טוב ותודה שהזמנתם עריסה של Shushu. הרכבת העריסה פשוטה וקלה וכל מה שנדרש מכם זה לפנות דקה מזמנכם.


  • הוציאו את רגלי העץ של העריסה והעמידו אותן.
  • הניחו מעל הרגליים את העריסה.
  • פתחו את הפרפר הסוגר שעל הבורג והשחילו את הבורג דרך החור שבתחתית העריסה (בצד הפנימי שלה כמובן) ודרך רגלי העץ של העריסה.
  • הבריגו את ריבוע העץ על הבורג וסגרו את הפרפר על הבורג.
  • השחילו את מוט הכילה לצינור השקוף שקצהו נמצא בקצה העריסה למראשותיה.

וזהו! אתם מוכנים. שימו לב! מניחים קודם את מגן הראש ורק אחרי שהוא מקיף את כל העריסה, מניחים את המזרן.

Posted on

תרועת הפסטיבלים – חלק ב'

סלים ומעללים בפסטיבל קליעת סלים בליכטנפלץ

בפוסט הקודם השארתי אתכם לבוסס בין ערימות סלים מרהיבות מלווים בתחושת החמצה קלה. קיטרתי על כך שרוב הדוכנים החזיקו סלים שיוצרו באופן מסחרי כך שסלים רבים חזרו על עצמם והדוכנים נדמו קצת משוכפלים. אמנם ההיי לייט של הטיול היה מאחורי (הביקור אצל הדילר שלי) ועדיין, התעקשתי שלא עשיתי את כל הדרך מארץ הקודש לאדמת גרמניה המקוללת לשווא, והייתי נחושה למצוא בפסטיבל משהו שישמח את ליבי.

קיוויתי לראות סלים שלא ראיתי בעבר, חומרים מיוחדים, טכניקות חדשות. פינטזתי לפגוש צורות שיתנו לי השראה, רעיון, משהו לחקות או או משהו שיוציא אותי משממון הסלים החומים שכמו נוצרו בסרט נע.  האם הצליח לי? בואו ונראה:

סלים במבצע

בשעות שהסתחררתי כאובדת בין סמטאות העיירה, יסמין ודן הסתחררו להם בשלל מתקנים שהוקמו במקום להנאתם של הילדים. היו שם נדנדנות, גלגל ענק, קרוסלות, והכל כל כך יפה כמו שרק באירופה אפשר. הודות לזה יכולתי לכתת רגלי עד בלי די.

באותו זמן, בצד השני של הסימטא, חיפשתי משהו שירגש אותי, שיגרום לי להרגיש שהיה כדאי.

התענגתי על מראה סלי גב שנשענו על קיר;

על חתול שנח לו בתוך סל נצרים;

על סל ערבה לבנה מקושט בערבה עם קליפה;

ועל הדוכן הזה, שכאילו כל תוצרתו נועדה לספק את צרכיו של כנס המכשפות הקרוב.

עברתי באדישות מה מול סלים צבעוניים קלועים מחומר רך שיובאו ככל הנראה מאפריקה.

באזור הכנסייה התעוררתי לחיים. לא עוד סלים אחידים, אלאכל דוכן שונה משכנו בתכלית ומציע עבודות ייחודיות. האזור הזה הוקדש לקולעים מצרפת ודנמרק והייחוד של הסלים שלהם מאד ניכר לעין. תראו לדוגמא את הסל המשגע הזה:

או סלי הדגים המדוייקים האלו:

סל דגים

פה גם הוצעו למכירה ענפים של ערבה במחיר שבהחלט אינו שווה לכל נפש. הערבה הצרפתית נחשבת איכותית במיוחד כך שלפחות יש להם תירוץ למחיר השערורייתי של כמעט 20 יורו לקילו ערבה.

ערבה

ערבה

בעודי מתמוגגת על המגוון החדש הרגשתי שלפסטיבל הזה יש עוד תקווה והתקדמתי לעבר דוכן ססגוני שהציג עגלות בובה. אבל הפרופורציה של העגלה היתה מוזרה, איכות הקליעה בינונית, והבדים הססגוניים שמשו בסך הכל ככסת"ח לפגמים והפכו את העגלה לרב מכר מרהיב.  למרות מחירן הגבוה יחסית העגלות נמכרו יפה וראית לא מעט אנשים מסתובבים עם עגלות בובה שרכשו זה עתה. עגלה קלועה היא המתנה האולטימטיבית לילדות בגילאים שבין 1-5 ובאירופה היא מעין פריט חובה בבית. פתאום התגעגעתי לעגלות הבובה שלי וטפחתי לעצמי על השכם בשביעות רצון.

דוכן של עריסות לא מצאנו, והם כנראה נעדרו השנה מהפסטיבל, אבל מצאנו עריסה אחת תלויה ושאלתי את עצמי אם באמת יש אנשים שיכולים לשבת ברוגע כשהתינוק שלהם משתלשל לו מהתקרה.

עריסה מתנדנדת

בתחושה מוזרה המשכתי להסתובב סחור סחור, ובדיוק בשלב הסיכומים של הסיבוב הראשון, כשפצחתי בפני הרצל בשלל קיטורים, נעצרתי בחריקת בלמים מול דוכן קטן שכמעט חלפתי על פניו לבלי משים. סלים יפהיפים מהונדסים במלאכת מחשבת נחו להם בצניעות על דוכן קטן. טכניקת הקליעה שלהם היתה שונה מכל מה שראינו עד עכשיו וסוף סוף שטפה אותי ההתרגשות הזאת שנולדת רק במפגש עם המיוחד, החד פעמי. סלים מושלמים מאלה לא ראיתי כבר הרבה זמן. הרצל שלא שם לב לחריקה המשיך בשעטתו קדימה. עצרתי אותו והפניתי את תשומת ליבו לאוצר שלפנינו. אף אחד מאיתנו לא נותר אדיש.

סלים מאוקריינה

הקולע הצעיר דיבר אנגלית וסיפר שהוא מאוקראינה והרצל ואני התנפלנו עליו אני באנגלית והרצל ברוסית וחקרנו אותו ואת פשר סליו המיוחדים. הסלים שלו מערבים קליעה עם עבודת נגרות. הם עשויים מנצרים ומערבה שטוחה מפוצלת. שאלתי אותו למה הביא כל כך מעט סלים והוא אמר שלוקח לו ימים רבים לקלוע כל סל, וזו הסיבה שהביא מעט. הוא כמובן לא נקב במספרים וחשבתי שקולעים, כמו נשים תמיד משקרים בנוגע לזמן שחלף. הוא גם דיבר על הקושי להתפרנס מקליעה, ואני שמאמינה שאם המוצר שלך טוב, הוא ינצח, נתתי לו נאום חוצב להבות כאילו הייתי לפחות מסטרנטית בתוכנית MBA ברקנאטי. אחרי התלבטות ארוכה במהלכה לא הצלחנו להכריע איזה מבין הסלים קחת, לקחנו את שניהם ועשינו לו את הסיפתח. יום למחרת, כשעזבנו את הפסטיבל, ראיתי כמה צדקתי בנאום החוצב שלי. לא היינו היחידים שחשו בייחודיות שלו. הדוכן שלו כמעט התרוקן מסלים ובאחד הדוכנים האחרים ראיתי איש שולף 2 סלים משקית ומראה  בגאווה לאחד הקולעים המציגים את הרכישה המופלאה שרכש.

קולע סלים מאוקריינה

לקולע המקסים הזה שהושיע את הפסטיבל משיממון קוראים Roman melnychenko, במקור מאוקריינה ועכשיו מתגורר בצ'כיה. תמונות נוספות של הסלים שלו אפשר לראות גם פה. עכשיו רק נותר לי לשכנע אותו להגיע לביקור קצר בארץ הקודש וללמד אותנו את הטכניקה העדינה והמושלמת הזאת.

אני מקווה שהצלחתם ליהנות מהפסטיבל ובפעם הבאה תנעלו נעליים נוחות, כי הולכים למוזיאון.

Posted on

תרועת הפסטיבלים – חלק א'

פסטיבל קליעת סלים בגרמניה

 פסטיבל קליעת סלים מתקיים ב-Lichtenfels שבגרמניה מדי שנה בסוף השבוע השלישי של חודש ספטמבר. עשרות קולעים וסוחרים נפרשים לאורך הרחובות הראשיים של החלק העתיק של העיירה ואלפי אנשים מגיעים כדי לחדש את מלאי הסלים שלהם. קילומטרים של ספסלים נפרשים בכיכר הגדולה ונקניקיות ובירות זורמות כמו הסחנה אחרי חורף נדיב. לשם שינוי, הפוסט הזה לא יהיה רווי במילים, ואני אתן לתמונות לקחת אתכם לפסטיבל.

כמו כל האירופאים, גם הגרמנים קולעים בעיקר בערבה שצומחת שם פרא ליד כל מקור מים. בניגוד לצרפת, שם קולעים בעיקר בערבה לבנה, בגרמניה נפוצים יותר סלים קלועים מערבה חומה (buff willow), שמקבלת את צבעה השזוף באמצעים טבעיים של שכשוך באמבטיה חמימה יחד עם הקליפה. לכן בפסטיבל הזה היה הרבה חום. חלקו מאט וחלקו מבריק הודות ללכה מיוחדת לסלים שנמרחה על רבים מהסלים החומים והקנתה להם ברק וגם חוזק.  כל החום הזה על דוכניו נפרש על כל הסימטאות העתיקות של העיירה. היו שהעמידו דוכנים מסודרים על מדפים, והיו כאלה שפשוט ערמו את הסחורה שלהם על המרצפות.

בין הסלים המסורתיים היה ניתן לזהות אופנות של הזמן האחרון בניסיון למצוא שימושים נוספים לסלים ולהרחיב את המלאי. כאלה הם למשל סלים ומגשים מצופי שעוונית צבעונית. השעוונית אמנם מוסיפה צבע ועניין למקלעת החומה ועושה חשק להושיט יד ולהצטייד, אבל יש משהו שצרם לי בחיבור בין החומר הטבעי של הסל לבין הסינטטיות של השעוונית וויתרתי. אני מניחה ששימוש בשעוונית בעלת הדפסים עדינים יותר היה אולי מקשה עלי את הוויתור.

להיט נוסף בפסטיבל היה קן לציפור. הרבה קולעים הציגו וריאציות של קני ציפורים ואלו נמכרו בהצלחה. לא יכולתי שלא לתמוה על השימוש שעושים קוני הקנים בסל הזה. האם הם מניחים אותו בגינה או בין הגרניומים שעל אדן החלון ופשוט מחכים לירגזי שיבוא ויקננן, או שמא הם בכלל מתכננים על הסל הזה לשימוש אחר. לדעתי הוא קצת קטן עבור נמייה, ובכל אופן, היה משהו מאד משמח בלראות את הקולעים חוזרים למקור – קני ציפורים, המקום שממנו התחילה בכלל הקליעה.

רוב הקולעים היו עסוקים במכירה אבל פה ושם היה אפשר לראות גם קולעים בעבודה וסביבם תמיד הצטבר קהל של סקרנים שבאו לחזות בפלא של הפיכת ענף לסל.

לא ספרתי את כמות הדוכנים, אבל אני משערת שהיו לפחות 100 מציגים. חלקם קולעים, אחרים סוחרי קליעה וחלקם גם וגם. זו הסיבה שאחרי כמה דקות פתאום היתה לי תחושת דז'ה וו. את הסל הזה ראיתי לפני רגע. ככל שהלכתי לאיבוד בסימטאות בין הדוכנים התחושה הזו התגברה ובצד הסלים המקוריים שנראו בכל דוכן, נראו בו גם הרבה מאד סלים שחזרו על עצמם במדויק.  אין מה לעשות, כשעבודת כפיים יקרה כל כך, הזמן יקר ולקונים קשה לשלם מחיר גבוה תמורתה, מוכרחים למצוא מקור זול שיאפשר למכור סלים במחיר שווה לכל נפש. הסתובבתי לי בין כל ערימות הסלים שחזרו על עצמם שוב ושוב וניסיתי למצוא סל יחיד ומיוחד, שונה, שיגרום לי להתאהב ולפנות לו מקום במזוודה המפוצצת שלי. האם הצליח לי? על כך בחלק ב' של תרועת הפסטיבלים.