פורסם ב-18 במרץ 201225 במרץ 2018 מאת shushu — כתיבת תגובה

מי צריך נעליים

כשיש סלים..

קליעת סלים — מתקן מים ציבורי מול שער השלשלת בהר הבית

בכל הזדמנות אני חוזרת ומספרת שפעם היו סלים ומוצרים קלועים פריט חיוני ביותר בכל בית.וזה אפילו לא היה כל כך מזמן. עוד לפני 100 שנה הם לא היו חפץ נוי, אלא שימשו ככלי פונקציולי שהיה בשימוש יומיומי תדיר בבית ובסביבתו. סלים ומקלעות שימשו כאמצעי ריהוט וכלי כיבול ייחודי. הזמינות שלהם ומחירם הזול הפכו אותם לכזה בעולם כולו. אספו בהם יבולים מהשדה והפרדס, סללו בעזרתם דרכים (על ידי איסוף האבנים והסלעים והרחקתם מהאזור) אחסנו כל דבר שהיה בתפזורת, העבירו סחורות מפה לשם, הגישו בהם מאכלים. עשו מהם בתים, כסאות ומחצלות ששימשו לקירוי סוכות, מצע, מחיצה ואפילו מפרש לספינה. אבל תמיד יש לי תחושה שהמלים שלי לא מצליחות להמחיש את המרכזיות על סף הבנאליות של הקלועים בחיי היום-יום.

ואז נקלעתי לתערוכה הזאת. "תמונות מארץ התנך" מוצגת במוזיאון הארץ ברמת אביב.

סלים קלועים — טוחנים דגן. סל אחד מצופה עור חיה

סלים עתיקים — ילדים יהודים קוטפים שקדים לתוך סלים מפצלי קנה. ראשון לצריון 1920-1930

זוהי תערוכת צילומים שצולמו בארץ בין השנים 1898-1934 על ידי צלמי המושבה האמריקאית בירושלים. בעוד שהצלמים היהודים בארץ התרכזו בהנצחת המפעל הציוני, צלמים ערבים וארמנים שחיו פה צילמו ממניעים כלכליים ודתיים. הם התרכזו ביצירת חוויה רומנטית אלגורית ולא אחת צילמו גם את הדלות העוני והקושי הרב ששרו בארץ בתקופה ההיא (בין היתר כדי לגייס תרומות). הם ירדו ממסלולי התיירים והגיעו אל כל אותם מקומות בלתי מתויירים, כפרים בדויים, ישובי ערבים ומאהלים. צלמיי מחלקת הצילום של המושבה האמריקאית (אמריקן קולוני) צילמו פה בשחור לבן, צבעו את התמונות בעבודת יד ומכרו אותם כגלויות. התוצאה מרהיבה, ריאליטסית ורומנטית.

הרומנטיות הצבעונית ששורה על כל הצילומים מרעישה משהו בלב ומעוררת כמיהה לחזור לימים פשוטים יותר והיא מסמאת את העיניים עד שהמתבונן שוכח שאלו היו ימים קשים, של דלות, עזובה, הרס ועוני מר. אני שואלת את עצמי אם בצילומים לא רואים זקנים כי הם לא "מוכרים" או כי פשוט תנאי החיים בארץ לא אפשרו להם להגיע לגיל זיקנה. מה שבטוח שסלים יש בכל פינה ובכל בית ותחת כל עץ רענן. המתבונן עשוי לחשוב שנושא התערוכה הוא "סלים בארץ ישראל", אבל זה כמובן לא המצב. פשוט צילמו את תושבי הארץ בסיטואציות יומיומיות שגרתיות, וסלים, שהיו חלק מובן מאליו מהיום יום הזה, מככבים. בלי סלים היה פשוט בלתי אפשרי. שימו לב שבכל התמונות שבתערuכה מופיעים סלים, ובמעטות מהן מופיעות נעליים. מה שמלמד לא רק על היוקר של הנעליים, אלא אולי גם על הנחיצות שלהם.

פינוי נזקי רעידת האדמה בשכם בעזרת סלים. 1927

פורסם ב-13 בנובמבר 201125 במרץ 2018 מאת shushu — כתיבת תגובה

תרועת הפסטיבלים – חלק ב'

סלים ומעללים בפסטיבל קליעת סלים בליכטנפלץ

בפוסט הקודם השארתי אתכם לבוסס בין ערימות סלים מרהיבות מלווים בתחושת החמצה קלה. קיטרתי על כך שרוב הדוכנים החזיקו סלים שיוצרו באופן מסחרי כך שסלים רבים חזרו על עצמם והדוכנים נדמו קצת משוכפלים. אמנם ההיי לייט של הטיול היה מאחורי (הביקור אצל הדילר שלי) ועדיין, התעקשתי שלא עשיתי את כל הדרך מארץ הקודש לאדמת גרמניה המקוללת לשווא, והייתי נחושה למצוא בפסטיבל משהו שישמח את ליבי.

קיוויתי לראות סלים שלא ראיתי בעבר, חומרים מיוחדים, טכניקות חדשות. פינטזתי לפגוש צורות שיתנו לי השראה, רעיון, משהו לחקות או או משהו שיוציא אותי משממון הסלים החומים שכמו נוצרו בסרט נע. האם הצליח לי? בואו ונראה:

סלים במבצע

בשעות שהסתחררתי כאובדת בין סמטאות העיירה, יסמין ודן הסתחררו להם בשלל מתקנים שהוקמו במקום להנאתם של הילדים. היו שם נדנדנות, גלגל ענק, קרוסלות, והכל כל כך יפה כמו שרק באירופה אפשר. הודות לזה יכולתי לכתת רגלי עד בלי די.

באותו זמן, בצד השני של הסימטא, חיפשתי משהו שירגש אותי, שיגרום לי להרגיש שהיה כדאי.

התענגתי על מראה סלי גב שנשענו על קיר;

על חתול שנח לו בתוך סל נצרים;

על סל ערבה לבנה מקושט בערבה עם קליפה;

ועל הדוכן הזה, שכאילו כל תוצרתו נועדה לספק את צרכיו של כנס המכשפות הקרוב.

עברתי באדישות מה מול סלים צבעוניים קלועים מחומר רך שיובאו ככל הנראה מאפריקה.

באזור הכנסייה התעוררתי לחיים. לא עוד סלים אחידים, אלאכל דוכן שונה משכנו בתכלית ומציע עבודות ייחודיות. האזור הזה הוקדש לקולעים מצרפת ודנמרק והייחוד של הסלים שלהם מאד ניכר לעין. תראו לדוגמא את הסל המשגע הזה:

או סלי הדגים המדוייקים האלו:

סל דגים

פה גם הוצעו למכירה ענפים של ערבה במחיר שבהחלט אינו שווה לכל נפש. הערבה הצרפתית נחשבת איכותית במיוחד כך שלפחות יש להם תירוץ למחיר השערורייתי של כמעט 20 יורו לקילו ערבה.

ערבה

בעודי מתמוגגת על המגוון החדש הרגשתי שלפסטיבל הזה יש עוד תקווה והתקדמתי לעבר דוכן ססגוני שהציג עגלות בובה. אבל הפרופורציה של העגלה היתה מוזרה, איכות הקליעה בינונית, והבדים הססגוניים שמשו בסך הכל ככסת"ח לפגמים והפכו את העגלה לרב מכר מרהיב. למרות מחירן הגבוה יחסית העגלות נמכרו יפה וראית לא מעט אנשים מסתובבים עם עגלות בובה שרכשו זה עתה. עגלה קלועה היא המתנה האולטימטיבית לילדות בגילאים שבין 1-5 ובאירופה היא מעין פריט חובה בבית. פתאום התגעגעתי לעגלות הבובה שלי וטפחתי לעצמי על השכם בשביעות רצון.

דוכן של עריסות לא מצאנו, והם כנראה נעדרו השנה מהפסטיבל, אבל מצאנו עריסה אחת תלויה ושאלתי את עצמי אם באמת יש אנשים שיכולים לשבת ברוגע כשהתינוק שלהם משתלשל לו מהתקרה.

עריסה מתנדנדת

בתחושה מוזרה המשכתי להסתובב סחור סחור, ובדיוק בשלב הסיכומים של הסיבוב הראשון, כשפצחתי בפני הרצל בשלל קיטורים, נעצרתי בחריקת בלמים מול דוכן קטן שכמעט חלפתי על פניו לבלי משים. סלים יפהיפים מהונדסים במלאכת מחשבת נחו להם בצניעות על דוכן קטן. טכניקת הקליעה שלהם היתה שונה מכל מה שראינו עד עכשיו וסוף סוף שטפה אותי ההתרגשות הזאת שנולדת רק במפגש עם המיוחד, החד פעמי. סלים מושלמים מאלה לא ראיתי כבר הרבה זמן. הרצל שלא שם לב לחריקה המשיך בשעטתו קדימה. עצרתי אותו והפניתי את תשומת ליבו לאוצר שלפנינו. אף אחד מאיתנו לא נותר אדיש.

סלים מאוקריינה

הקולע הצעיר דיבר אנגלית וסיפר שהוא מאוקראינה והרצל ואני התנפלנו עליו אני באנגלית והרצל ברוסית וחקרנו אותו ואת פשר סליו המיוחדים. הסלים שלו מערבים קליעה עם עבודת נגרות. הם עשויים מנצרים ומערבה שטוחה מפוצלת. שאלתי אותו למה הביא כל כך מעט סלים והוא אמר שלוקח לו ימים רבים לקלוע כל סל, וזו הסיבה שהביא מעט. הוא כמובן לא נקב במספרים וחשבתי שקולעים, כמו נשים תמיד משקרים בנוגע לזמן שחלף. הוא גם דיבר על הקושי להתפרנס מקליעה, ואני שמאמינה שאם המוצר שלך טוב, הוא ינצח, נתתי לו נאום חוצב להבות כאילו הייתי לפחות מסטרנטית בתוכנית MBA ברקנאטי. אחרי התלבטות ארוכה במהלכה לא הצלחנו להכריע איזה מבין הסלים קחת, לקחנו את שניהם ועשינו לו את הסיפתח. יום למחרת, כשעזבנו את הפסטיבל, ראיתי כמה צדקתי בנאום החוצב שלי. לא היינו היחידים שחשו בייחודיות שלו. הדוכן שלו כמעט התרוקן מסלים ובאחד הדוכנים האחרים ראיתי איש שולף 2 סלים משקית ומראה בגאווה לאחד הקולעים המציגים את הרכישה המופלאה שרכש.

קולע סלים מאוקריינה

לקולע המקסים הזה שהושיע את הפסטיבל משיממון קוראים Roman melnychenko, במקור מאוקריינה ועכשיו מתגורר בצ'כיה. תמונות נוספות של הסלים שלו אפשר לראות גם פה. עכשיו רק נותר לי לשכנע אותו להגיע לביקור קצר בארץ הקודש וללמד אותנו את הטכניקה העדינה והמושלמת הזאת.

אני מקווה שהצלחתם ליהנות מהפסטיבל ובפעם הבאה תנעלו נעליים נוחות, כי הולכים למוזיאון.

פורסם ב-6 בנובמבר 201129 באוגוסט 2019 מאת shushu — כתיבת תגובה

תרועת הפסטיבלים – חלק א'

פסטיבל קליעת סלים בגרמניה

פסטיבל קליעת סלים מתקיים ב-Lichtenfels שבגרמניה מדי שנה בסוף השבוע השלישי של חודש ספטמבר. עשרות קולעים וסוחרים נפרשים לאורך הרחובות הראשיים של החלק העתיק של העיירה ואלפי אנשים מגיעים כדי לחדש את מלאי הסלים שלהם. קילומטרים של ספסלים נפרשים בכיכר הגדולה ונקניקיות ובירות זורמות כמו הסחנה אחרי חורף נדיב. לשם שינוי, הפוסט הזה לא יהיה רווי במילים, ואני אתן לתמונות לקחת אתכם לפסטיבל.

כמו כל האירופאים, גם הגרמנים קולעים בעיקר בערבה שצומחת שם פרא ליד כל מקור מים. בניגוד לצרפת, שם קולעים בעיקר בערבה לבנה, בגרמניה נפוצים יותר סלים קלועים מערבה חומה (buff willow), שמקבלת את צבעה השזוף באמצעים טבעיים של שכשוך באמבטיה חמימה יחד עם הקליפה. לכן בפסטיבל הזה היה הרבה חום. חלקו מאט וחלקו מבריק הודות ללכה מיוחדת לסלים שנמרחה על רבים מהסלים החומים והקנתה להם ברק וגם חוזק. כל החום הזה על דוכניו נפרש על כל הסימטאות העתיקות של העיירה. היו שהעמידו דוכנים מסודרים על מדפים, והיו כאלה שפשוט ערמו את הסחורה שלהם על המרצפות.

בין הסלים המסורתיים היה ניתן לזהות אופנות של הזמן האחרון בניסיון למצוא שימושים נוספים לסלים ולהרחיב את המלאי. כאלה הם למשל סלים ומגשים מצופי שעוונית צבעונית. השעוונית אמנם מוסיפה צבע ועניין למקלעת החומה ועושה חשק להושיט יד ולהצטייד, אבל יש משהו שצרם לי בחיבור בין החומר הטבעי של הסל לבין הסינטטיות של השעוונית וויתרתי. אני מניחה ששימוש בשעוונית בעלת הדפסים עדינים יותר היה אולי מקשה עלי את הוויתור.

להיט נוסף בפסטיבל היה קן לציפור. הרבה קולעים הציגו וריאציות של קני ציפורים ואלו נמכרו בהצלחה. לא יכולתי שלא לתמוה על השימוש שעושים קוני הקנים בסל הזה. האם הם מניחים אותו בגינה או בין הגרניומים שעל אדן החלון ופשוט מחכים לירגזי שיבוא ויקננן, או שמא הם בכלל מתכננים על הסל הזה לשימוש אחר. לדעתי הוא קצת קטן עבור נמייה, ובכל אופן, היה משהו מאד משמח בלראות את הקולעים חוזרים למקור – קני ציפורים, המקום שממנו התחילה בכלל הקליעה.

רוב הקולעים היו עסוקים במכירה אבל פה ושם היה אפשר לראות גם קולעים בעבודה וסביבם תמיד הצטבר קהל של סקרנים שבאו לחזות בפלא של הפיכת ענף לסל.

לא ספרתי את כמות הדוכנים, אבל אני משערת שהיו לפחות 100 מציגים. חלקם קולעים, אחרים סוחרי קליעה וחלקם גם וגם. זו הסיבה שאחרי כמה דקות פתאום היתה לי תחושת דז'ה וו. את הסל הזה ראיתי לפני רגע. ככל שהלכתי לאיבוד בסימטאות בין הדוכנים התחושה הזו התגברה ובצד הסלים המקוריים שנראו בכל דוכן, נראו בו גם הרבה מאד סלים שחזרו על עצמם במדויק. אין מה לעשות, כשעבודת כפיים יקרה כל כך, הזמן יקר ולקונים קשה לשלם מחיר גבוה תמורתה, מוכרחים למצוא מקור זול שיאפשר למכור סלים במחיר שווה לכל נפש. הסתובבתי לי בין כל ערימות הסלים שחזרו על עצמם שוב ושוב וניסיתי למצוא סל יחיד ומיוחד, שונה, שיגרום לי להתאהב ולפנות לו מקום במזוודה המפוצצת שלי. האם הצליח לי? על כך בחלק ב' של תרועת הפסטיבלים.

פורסם ב-27 באוקטובר 2011 מאת shushu — כתיבת תגובה

בעקבות ענפי הערבה

איך אומרים שופינג בגרמנית

גרמניה היא לא היעד התיירותי המועדף עלי. כשהרצל הציע לי לבקר בפסטיבל קליעת סלים ב-Lichtenfelts לא התלהבתי מהרעיון. אל תבינו לא נכון, אני מאד אוהבת פסטיבלים של קליעת סלים: מאות סלים שונים מאזורים שונים, עשרות קולעים, אין סוף טכניקות קליעה והרבה ריח של ענפי ערבה ושמחה שנישא באוויר. אבל אני מעדיפה אותם בפרובנס, בלואר בכל מקום שתשימו עליו את האצבע. בצרפת. אבל כשפתחתי את המפה וראיתי שהדילר שלי שממנו אני קונה את כל הציוד נמצא משהו כמו 10 דקות נסיעה מעיר היעד שלנו, הזמנתי כרטיסים. תמיד אפשר לשכנע בחורה בשופינג.

אי אפשר לומר שציפיתי לנסיעה הזו בכליון עיניים. אבל כשקראתי בבלוג של אלין את הפוסטים על הטיול שלה בגרמניה התחלתי להירגע. ממש סמוך לנסיעה היא שחררה פוסט נוסף וכאילו ליוותה אותי באופן מרגיע לטיסה.

הצימר שלנו היה הדבר הכי מושלם שזוג עם ילדה יכול לבקש. בקתת שתי קומות מאובזרת לעילא (מכונת כביסה בצימר!), חצר עצומת מימדים עם בית עץ קטן לילדים, נדנדות, מגלשות, ארגז חול ו-סירה קטנה ונחל בהזמנה ממש בחצר האחורית של הבקתה. על כל התענוג הזה שילמנו לשבוע ימים סכום זהה לזה שהיינו משלמים בארץ ללילה אחד.

בקצה הרחוב שלנו, ממש ליד עיקול הנחל מצאנו מנסרה שעבדה ממש כמו פעם והשיטה את קורות העץ בנחל שזורם מתחתיה. הקורות היו ממנויינים ומוסדרים קבוצות קבוצות לפי האורך ואי אפשר היה שלא להתפעם שוב מהסדר ששלט בכל. אחרי הכל מדובר פה במפעל ולא היה אפילו כפיס עץ אחד שהתפזר לו על הרצפה.

שחורה אני ונאווה

את הבוקר הראשון שלנו בגרמניה התחלנו בשופינג מטורף. מרחק כמה דקות נסיעה מהבקתה שלנו מתחבא לו האוצר שפיתה אותי להגיע לפה מלכתחילה. המחסנים של ספק הציוד שלי. טונות של ענפי ערבה יפהיפיים, מכל המינים, מכל הצבעים, מכל הסוגים, בכל הגדלים מסודרים שם בסדר ונקיון מופתיים ומעוררי קנאה. שוטטתי לי בין המדפים האינסופיים וכל מה שרציתי להגיד זה "תעמיס לי את זה, את זה וגם קצת מזה. ותארוז לי למתנה".

בשיטוט מעלה ומטה בין המזדרונות הארוכים עמוסי הערבה מצאנו עוד חומרי קליעה – נצרים ממיונים לעוביים שונים משתלשלים להם מווים, עשב וים וארון כלים שמכיל בתוכו כל מה שקולע צריך חוץ משתי ידיים.

ואז ראיתי אותה. ערבה שחורה מדהימה ביופיה, אלגנטית ויוקרתית, עומדת לה שם בגאון ומסתכלת עלי כאילו אומרת "מה יש? מה את נועצת מבטים כאילו בחיים לא ראית ערבה שחורה?" הסתכלתי בה, מיששתי, כופפתי, הרחתי, גיששתי ולבסוף גם חקרתי את הדילר בנוגע למוצאה, ייחוסה, אופייה, תכונותיה ואחרי שהוא גמר עליה את ההלל ידעתי שאני והיא הולכות לעשות חיים ביחד. כבר בשניה הראשונה ששמתי עליה עין כל מה שראיתי לנגד עיני היו עריסות בגוון עץ כהה ועמוק מרופד בדים לבנים. עכשיו אני יושבת לי פה כבר חודש כמו כלב, מחכה לה שתגיע כבר.

בזמן שאני התעסקתי עם השחרחורת גם הרצל מצא אהבה. ערבה בעלת קליפה כחולה-שחורה מיוחדת שגודלה באנגליה ורק לעתים נדירות אפשר למצוא אותה אצל הדילר שלנו. הרצל הזמין ממנה כמות מסחרית והיה מסוחרר ממנה כל השבוע. כעבור חצי יום בערך יצאנו משם שנינו בעיניים בורקות, כמו שני דלוקים וכל מה שהתחשק לנו לעשות זה לקלוע. "מצידי", אמרתי כשנפרדו סוף סוף מהדילר וצוותו המסור, "אפשר לחזור לארץ, אני פה סיימתי". אבל היה לנו עוד שבוע להעביר עד הטיסה, וגם פסטיבל על הראש, אז נשארנו.

כשרואים את כל הכמות המטורפת הזו של הסחורה, אי אפשר שלא לתהות מה למען השם עושים עם כל זה? קשה לתפוס שבאירופה יש תעשייה ענקית ומכובדת של קליעה וקצת מוזר לחשוב על כל הענפים הארוכים האלה שתוך כמה חודשים ימצאו את עצמם בתוך סל. אבל כשיצאנו סוף סוף מהקניון של הערבה והסתובבנו ברחובות העיירות הסמוכות, זה היה מאד מוחשי. הכל פה בא בסלים.

בשוק

בסופר

ואפילו בכניסה לבית מרקחת

הסלים, הערבות ותוצריהן הם חלק מרכזי מהעיצוב של החללים הפנימיים והחיצוניים ותורמים הרבה לאסתטיקה השורה פה על הכל. הנה למשל תמונות מיריד גינון שנתקלנו בו כשעלינו לתור באחת הטירות המפורסמות שבאזור.

אבל אני יודעת שלא הגעתם עד הלום רק כדי לראות כמה ענפים מגוגלים, אז אני כבר חוזרת אליכם עם פסטיבל קליעת הסלים הגדול של גרמניה. ובינתיים הצצה. הישארו עימנו.

פורסם ב-22 במרץ 201112 בפברואר 2018 מאת shushu — כתיבת תגובה

לילה ראשון בלי אמא. קליעת סלים בערבה

את סוף השבוע שלפני האחרון, כשהאדמה בצד השני רעדה וזו בצד שלנו הושקתה בדם חפים מפשע, ביליתי בערבה.
לא נסעתי לסוף שבוע רומנטי עם בעלי, לא יצאתי לטיול שטח אתגרי, ובכל זאת יומיים של שקט, מרחבים והנאה צרופה.
ילדתי את יסמין לפני שנתיים וחצי. מאז לא משתי ממנה והיא לא ממני. מלבד אהבה עזה, היתה זו ההנקה התכופה והבלעדית שחיברה אותנו זו לזו בעבותות, ואחר כך ההרגל. כשכנופיית הבנות המוכשרות הזמינו אותי להצטרף לסוף שבוע של יצירה ועגבניות בערבה, היה ברור שהגיע הזמן לישון לבד. ולהתעורר לבד, כי הגוף החליט שהוא את המנוחה שלו קיבל, ולא כי מישהו זועק "אמא".
ההזמנה כללה סדנת תפירת תיק בהדרכתה של מורתי ורבתי לענייני תפירה, קרן, תפירת בובת וולדורף בהדרכתה של ענת וסדנת קליעת סלים בהדרכתה של אתם יודעים מי.

בדרך כלל מספר המשתתפות בסדנא שלי מוגבל לשש. אנחנו יושבות פה באינטימיות הסטודיו שלי, ומדברות הרבה על קליעה ועל קולעים, על הבעל ועל הילדים. אחת מביאה אבוקדו, שנייה שולפת שמיכת טלאים שתפרה. אחת מספרת על קורותיה בשנים שחייתה בשוודיה, אחרת מקטרת ללא הרף על רווקותה, ואנחנו גם קולעות.

בסוף השבוע היינו 18 בנות על כר דשא נרחב מוקף הרים חומים בהירים, חתולים, להקת ילדות יפות כחולות עיניים ושלל ארנבונים שלא בדקתי את צבע עיניהם. ככה ישבנו וקלענו לנו אל מול נוף שאם מצמצמים קצת את העיניים ומפעילים את הדמיון, אפשר לחשוב שהוא סינַי.
הכנופייה המוכשרת, מתוקף היותה כה מוכשרת, התעקשה לפסוח על השיעור הראשון בקליעה, בו משתמשים בדיקט כבסיס לסל ולומדים לקלוע ולעצב את דפנות הסל. מוכשרות שכמותן, ישר ביקשו לקפוץ אל השיעור השני, בו קולעים סלסילה "אמיתית", הכוללת בסיס קלוע ודפנות קלועות. ואת כל זה הן רצו לעשות בשלוש שעות, אחרי נסיעה של שלוש שעות מתל אביב. רכיכה שכמותי, חרף התנגדותי, נכנעתי. וכך ישבו וקלעו וקלעו עד שהתעייפו, התייאשו, או רק עצרו לצילומים והשאירו את הסלים החצי קלועים על הדשא. למחרת פצחנו בסדנת בובת וולדרוף. פתאום אני קולטת בחוץ שתי מוכשרות,נתנאלה וקרן, שקולעות להן מאחורי גבי וממשיכות בסל שהתחילו אתמול. אט אט החלו מתגנבות בנות נוספות, בוגרות סדנת הבובות, הצטרפו אל המעגל וסיימו את הסל. היתה לי הקלה גדולה, כי יותר משעצוב לראות גן סגור, עצוב לראות סל לא גמור, ולחשוב על זו שהתחילה לקלוע אותו, לא סיימה וחזרה הביתה בלי סלסילה.
היה לי כיף גדול לחשוף את הכנופייה למנעמי הקליעה ולשמוע את וידויי ההתלהבות שלהן כשגילו כמה כיף ונעימות יש בפעולה הנהדרת והרפטטיבית של הקליעה. היה גם נעים מאוד לפנות כמה שעות רק לעצמי, בלי אף אחד להאכיל/לקלח/להלביש/לשעשע חוץ מעצמי. מומלץ בחום.
ועכשיו, לעדויות. כשהגעתי הביתה גיליתי שהאצבעות היו כל כך עסוקות בקליעה, שאפילו קליק אחד על המצלמה לא הקלקלתי, אז התמונות באדיבות קרן, מאיה וכנופיית המוכשרות.

פורסם ב-20 בפברואר 2011 מאת shushu — כתיבת תגובה

קליעת סלים אזורית

את הגלויה המקסימה הזאת מצאתי אצל הרצל. היא נשלחה אליו על ידי guy barbier, אלוהי הקליעה הצרפתית. בצדה האחורי מספר הקולע הוותיק שלא קלע הרבה לאחרונה, כי היה עסוק בקציר שדה הערבה שלו ובהבאתה של בתו לחופה (או איך שהנוצרים קוראים לאירוע המרגש הזה).

מה שמעניין לא פחות מהרכילות העדכנית הוא המגוון הגדול של סלים שונים בחלוקה לאזורים גיאוגרפיים בצרפת. ואתה לא יכול שלא לשאול את עצמך למה הסל האופייני לפריגור שונה כל כך מהסל של טוריין למשל ואיך זה שהתפתחו כל כך הרבה סגנונות שונים מאותו החומר ממש (ענפי ערבה).

מאמרו המפורסם של ההיסטוריון והמהנדס פרופ' פטרוסקי, "הצרות צרות את הצורה", שופך קצת אור על המגוון הלכאורה מוזר הזה. במאמרו הוא טוען שהחיסרון, ולא הצורך, הוא שמניע את תהליך ההתפתחות של חפצים וטכנולוגיה. אז נניח שבאזור שבו אתה חי צומחות להן בשקט פטריות הכמהין. אם אתה יוצא לך עם עלות השחר ללקט את הפטריות היקרות כשבידך סל פריגור, הרי שהפטרייה ששווה את מחירה בזהב עלולה להתגלגל לה החוצה מדפנותיו הפתוחות של הסל. המחסור בהגנה לפטרייה היקרה יגרום לכך שבאזור יתפתח סל ידידותי יותר לפטרייה, ששונה מהותית מסלים שנועדו לשאת דגים או ענבים. אני חושדת כי השונות בין התנובות החקלאיות באזורים השונים של המדינה העצומה הזו היא שהובילה להתפתחות ההיסטורית של הסלים. שכן בניגוד להיום, שהסל היחיד שאנחנו מכירים הוא סל כביסה, בצרפת נותרה עדיין מסורת של שימוש בסלים לפי פונקציות שונות. אז נכון שהיום לא בוצרים יותר את הענבים אל תוך סל גב ולא צדים דגים בעזרת רשתות כלואות. אבל פעם כן היו. ומקום שמעריך ומשמר מסורת לא מפסיק לייצר את הדברים של פעם, אלא מוצא להם שימושים אחרים וממשיך כל הזמן למצוא חסרונות במוצרים קיימים וכך להאיץ את התפתחותם של מוצרים וחפצים חדשים.

פורסם ב-15 בינואר 2011 מאת shushu — כתיבת תגובה

קליעת סלים וקריאת ספרים

קליעת סלים בהתכתבות

לפני כמה שבועות פנתה אלי מישהי ושאלה אם אני יכולה להמליץ לה על ספר שילמד אותה לקלוע סלים. שאלתי אותה אם יש לה רקע כלשהו, אם קלעה בעבר והיא ענתה שלא. במצב כזה, הסברתי לה, שום ספר שבעולם לא יעזור לך. בניגוד לשחייה, קליעה לא ניתן ללמוד בהתכתבות. לעומת זאת, למי שיש רקע קודם, למי שפעם למד או התנסה, ספרים על קליעת סלים יכולים להיות מקור בלתי נדלה להשראה, לימוד וחוויה אסתטית נהדרת. יש המון ספרים העוסקים בקליעת סלים, רובם כמובן לא בעברית. אפשר למצוא ספרים קליעה בשלל שפות החל מצרפתית, דרך גרמנית והונגרית ואפילו ביפנית. למרבה המזל, הרבה מן הספרים כתובים באנגלית או שתורגמו לאנגלית. אבל השפה היא לא רק עניין של נוחות קריאה, אלא היא מרמזת על טכניקות ושיטות הקליעה. בכל מקום בעולם התפתחה טכניקת קליעה ייחודית, בהתאם לחומר שגדל באותו אזור גיאוגרפי. כך שלמעט ספרים מתורגמים כל ספר יעסוק בטכניקות קליעה וסלים אופייניים לארץ המוצא שלו. המבחר הכי גדול כתוב באנגלית ואלו ספרים שמקורם בארצות הברית. רובם עוסקים בטכניקת הליפוף (coiled basket), בסלים שמקורם בשבטים אינדיאנים, אבל ויש גם לא מעט ספרים באנגלית על קליעת סלים בסגנון הצרפתי והגרמני. ואחרי ההקדמה הארוכה הזו, הנה החמישייה הפותחת מתוך מדף הקליעה שלי:

The Complete Book of Basketry Techniques

ספר מעולה למתחילים ואחד האהובים עלי ששימשו אותי נאמנה בתחילת הדרך וגם היום אני מוצאת לו שימוש לא מבוטל. הכותבת למדה בבית הספר הלאומי בקליעה בצרפת והיא מביאה (באנגלית) את הסלים הצרפתיים הקלאסיים, מלווים בהסברים מפורטים ושרטוטים נוחים מאד להבנה.

הספר לוקח את הקולע המתחיל צעד צעד דרך כמה סלים מתוך הקלאסיקה הצרפתית ומלמד את הטכניקות הבסיסיות באופן ענייני, מעשי וקל ליישום. שרטוטי האילוסטרציה מדויקים וברורים ומאפשרים לקורא לעקוב תוך כדי התנסות.

Willow Basketry

מדריך מעשי למתקדמים שמביא הדרכות מפורטות לשלל סלים בטכניקות קליעה שונות ומגוונות, בהתמקדות בקליעה בערבה כמו שמרמז השם שלו. הספר מתורגם מגרמנית וניתן למצוא ברשת גם את הגרסה שלו בשפת המקור. כרגע הוא התנ"ך שלי.

כל פעם שאני רוצה לגוון, לשנות או להחליף וריאציה, אני קודם כל מביאה את הספר. הספר מלווה באיורים והסברים מדויקים שמאפשרים לבעלי ידע מוקדם, ללמוד טכניקות קליעה חדשות ולהתאמן ולהתרענן בטכניקות נשכחות.

La Vannerie l'osier

האורים והתומים של קלאסיקת הקליעה הצרפתית. זהו למעשה ספר הלימוד של בית הספר לקליעה, הוא הוא הסילבוס של לימודי הקליעה בצרפת. בניגוד לשני הקודמים, הספר אינו מלמד לקלוע סלים, אבל הוא מכיל מפרט טכני של כל סל וסל. מה זה אומר מפרט? בבית הספר לא מלמדים סתם לקלוע, אלא במהלך השנה קולעים את כל רפרטואר הסלים הצרפתיים כולל סלים יעודיים ללחם, גבינות, יינות, דגים, ענבים, תינוקות (עריסות) וכך הלאה. לכל סל כזה יש מידות מדויקות והספר בעצם סוקר כל סל וסל שבסילבוס ונותן את כל האינפורמציה הרלוונטית לייצור: גדלים, מידות, גודל הבסיס, מספר הניצבים הדרוש, מספר הקולעים, אורכם, משקלם, הסיומות שמתאימה להם וגם הידית. הספר בהחלט מהווה סיבה טובה לשפר את הצרפתית!

Baskets 500

הספר הזה הוא חגיגה לחובבי קליעת סלים באשר הם. לא פחות מ-500 סלים שונים, בטכניקות שונות מאיזורים שונים בעולם. זהו ספר אלבום מרהיב ביופיו שמעיד עד כמה מגוונת היא אמנות קליעת הסלים. חלק מהסלים פונקציונליים אחרים הם בגדר פסלים. חלקם עשויים מערבה, רטאן, מחטי אורן ואחרים מפלסטיק, נייר, עיתונים, חוטי חשמל ועוד. ממש חגיגה של סלים. הספר הזה לא ילמד אתכם לקלוע סלים, אבל הוא בהחלט יגרום לכם לרצות ללמוד.

אנו עובדים בקליעה ובאריגה

קליעת ספרים בעברית — ספר על קליעת סלים בעברית

קרוב לוודאי שזהו הספר האחרון על קליעת סלים שיצא בעברית. הספר הודפס בישראל ב-1965 והיה הספר השלישי בסדרת "אנו עובדים". הסדרה כוללת את אנו עובדים בעץ, אנו עובדים בנייר ובקרטון, אנו עובדים במתכת, חרס ובעור, ומהווה הצצה תרבותית ולשונית מעניינת למה שהלך פה כמעט 50 שנה אחורה. עצם זה שהוצאת ספרים מכובדת כמו ש. פרידמן ראתה לנכון להוציא לאור מקבץ של ספרי מלאכות, שמן הסתם שימשו את מערכת החינוך המקומית, מלמדת הרבה על החשיבות הגבוהה לה זכו מלאכת היד, עוד לפני שבכלל מישהו ידע להגיד אנתרופוסופיה בעברית. בקריאה בין השורות ניתן לשרטט בבירור את המגמות האסתטיות או האידאולוגיות האסתטיות שהחזיק המחבר/העורך. הספר כתוב בעברית מליצית קורעת לפרקים. הנה ציטוט מתחילת הספר שמסביר איך להעריך עבודות קליעה ואריגה: "התנאי הראשון טמון בתוכנו-אנו. כל מה שאנו יוצרים למעננו או למען אחרים חייב להיות עצם מעצמינו ועליו להתאים לכל ישותנו. החפצים המקיפים אותנו בביתנו חייבים להיות לנו למקור-שמחה. כשם שלא היינו רוצים לראות בחברתנו אנשים מנופחים ודוברי גבוהה-גבוהה, המרבים להטריד ולהצטעצע, כן נשתדל שגם החפצים הסובבים אותנו לא יהיו מכוערים ומצועצעים. התנאי הראשון לכל עבודתנו ויצירתנו הוא – הקפדה על פשוטת בשיטות העבודה ובדרך העיצוב. " אין ספק שמדובר בממצא ארכיאולוגי בבחינת פריט אספנים ואני שמחה להיות בעלים של עותק שרכשתי ברשת. בכלל, הרשת היא המקור העיקרי לספרייה שלי. רוב החנויות מאפשרות עלעול וירטואלי בין דפי הספר, שמאפשר לבחון את הטכניקות, הסלים והעיצובים לפני שבוחרים. ועכשיו, לעבודה.

http://www.amazon.com/500-Baskets-Celebration-Basketmakers-Art/dp/1579907318

פורסם ב-14 בנובמבר 2010 מאת shushu — כתיבת תגובה

לשים את כל הביצים באותו הסל

(של יען כמובן)

כל פעם שאני מתחילה לקלוע סל אני אומרת, את זה אני מצלמת מההתחלה עד הסוף, שלב שלב ומעלה לבלוג הדרכה מצולמת לקליעת סל. אני אפילו בודקת שהסוללה טעונה ומניחה את המצלמה לידי בסטודיו. אבל מרגע שאני נוגעת בענפים כל התוכניות היפות פשוט פורחות מראשי כמו שערות סביון הסבא ברוח מזרחית מתונה.

בספרות המקצועית בטח קוראים לזה אמנזיה רגעית. שמתי לב לתופעה הזאת גם אצל התלמידות שלי. מרגע שהן מתיישבות לקלוע הן לא זזות. לא פיפי, לא מים, לא אוכל. כלום. מרותקות למקלעת. לפעמים אני צריכה להכריח אותן לקום ממרבצן כדי לשחרר לרגע את הגב, הכתפיים והישבנים. ואולי זה פשוט ריכוז. כך או כך, כמוני כמוהן. וזו הסיבה שאתם שוב צופים בתוצרת המוגמרת ולא בתהליך ושוב מקבלים ממני הבטחה שבפעם הבאה יהיה פה סל step by step.

השבוע נסעתי לקלוע עם מורי, רבי וידידי, הרצל. את הסל הזה ראיתי כבר מזמן על בימת הבימה, בהצגה שאני לא מצליחה לזכור ממנה מאומה חוץ מהסל הזה. אני זוכרת שישבתי בקהל וניסתי לשנן לעצמי את קווי המתאר שלו. הרוחב, הגובה, הצורה בה הוא מתעגל ואז נכנס פנימה, עולה ונסגר בידית קטנה. לראשונה לא הוטרדתי מגורל הדמויות הראשיות והדבר היחדי שהטריד אותי, זה שלא אזכור את צורתו המדוייקת של הסל. כשהגעתי הביתה מהר מהר ציירתי את הסל, כדי שלא יברח לי. לאחרונה ומרוב שהייתי שקועה בקליעת עריסות הנחתי לעצמי לשכוח מהסל הנפלא הזה. רק לפני זמן קצר כשראיתי אצל הרצל סל זית בדיוק בצורה הזו, נזכרתי בסל שלי שהופקר.

מפרט טכני:

קוטר 24 ס"מ

גובה:30 ס"מ

קוטר עליון:20 ס"מ

גובה ידית: 6 ס"מ

אורך ידית: 26 ס"מ

אז השבוע נסעתי להרצל לקלוע איתו את הסל הזה. כמובן שלקחתי איתי את המצלמה. בערך באמצע הדרך, כשהרצל התיישב לבחון את הסל וללוש אותו בחוזקה נזכרתי במשימה והתחלתי להקליק. באותה הזדמנויות צילמתי גם את סלי הזית היפהפיים של הרצל שהתאורה והמצלמה החובבנית שלי ממש עושות להם עוול, אבל אני סומכת עליכן שתדעו לבד להשלים את התמונה.

בדרך הביתה עצרתי כהרגלי במשתלה האהובה עלי בארץ, המשתלה של בועז שנמצאת בצומת גת. התחלתי לקנות פה בגלל המגוון העצום והמצויין של הפרחים והצמחים שזיוה ובועז מגדלים במשתלה ובחממות הצמודות לה, המשכתי לקנות בגלל הפוקסיות היפות שלהם, הרקפות, צמחי התבלין הריחנים, וגיליתי שאני פשוט אוהבת להיכנס לפה וללכת לאיבוד בין שורות הפרחים והצמחים שבחממה. חוץ מזה התאהבתי בזיוה, שהיא גם אינציקלופדיה מהלכת לצמחיה וגם עוסקת בטיפול בגינון וגם תמיד שולחת אותי לדרכי מצוידת בפינוקים כאלה ואחרים.